zofim.org.il
  
 


 
אתר חץ וקשת
חץ  מגזין הכתבות דף הבית » אתר חץ וקשת » ארכיון הכתבות » כתבה: החודש ששינה לי את החיים

תמונת מגזין החודש ששינה לי את החיים פורסם על ידי נועה עניה
בתאריך 6/2/2010
בכתבה זו צפו 3812 גולשים

בטח כשאתם מסתכלים על הכותרת הזאת אתם חושבים "מי זאת החיה בסרט הזאת? היא לא קצת מגזימה?" , אז לא, אני בכלל לא מגזימה. החודש הזה של "חץ וקשת" היה חודש בו נכנסתי לסוג של סרט. סרט טוב מאוד, סרט שיא המצחיק, סרט שיא המוזר, משהו כמו אמריקן פאי בגרסא ציונית.                                

קוראים לי נועה עניא, שביעיסטית ובימים אלה אני מתפקדת כמדריכת ח' בשבט עמית, שוהם. שנה שעברה שמעתי על המשלחת הזאת מחברה טובה שלי שעברה את "חץ וקשת" שנה קודם לכן. היא דיברה על זה כל הזמן ללא הפסקה ואף אחד לא באמת הבין על מה היא מדברת וגם אני לא, עד שעברתי את החוויה הזאת בעצמי.
 
קודם כל הגעתי למיונים בבית פיליפס ולאחר שלושה שבועות הודיעו לי שהתקבלתי. אחרי כמה שבועות הגיע אלינו מכתב בנוגע לסמינר שעורכים לישראלים לתאום ציפיות והכרות. והנה הגיע הסופ"ש בו נערך הסמינר וכל הישראלים של המשלחת הגיעו. כמעט ולא הכרנו אחד את השני, אבל לאחר כמה שעות כבר התחברנו ונהיינו חברים טובים. בסוף אפילו היה קצת קשה להיפרד. הסמינר השאיר לכולנו טעם של עוד וציפייה אין סופית לעתיד ולתחילתה של הפעילות האמיתית.
 
ב-29.6.2009 זה קרה. הגענו לנקודת איסוף, שם הודיעו לנו על חלוקת הפלוגות והמחלקות: כל אחד עם איזה ישראלים הוא יהיה ומי יהיו המפקדים שלו, שלמעשה ישמשו לנו כהורים בחודש הקרוב ואחים. אני יצאתי בקבוצה עם שני אנשים שאז חשבתי שהם פשוט יצורים וכרגע הם החברים הכי טובים שלי. גם המפקד במבט הראשון היה כל-כך מוזר, אפילו יותר מחברי הצוות, אבל בסופו של דבר גיליתי שהוא אחד האנשים היותר מדהימים ש אי פעם פגשתי.
 
באותו לילה ישנו כל בנות המחלקה באותו חדר ומרגע זה הבנתי כי מה שאני הולכת לחוות בחודש הקרוב אני לא אשכח לעולם.
 
בבוקר קמנו לאסוף את האמריקאים משדה התעופה וכמו שציפינו הם היו תיירים גמורים, לבושים, הולכים ומדברים כמו אמריקאים. בכלל לא הבנתי איך אני אמורה להתחבר אליהם. אבל כבר כשעלינו לאוטובוס הבנו שזאת ממש לא תהיה בעיה- הם היו מאירי פנים, מצחיקים ומשום מה לא הפסיקו לשאול איפה אנחנו ומתי אוכלים שווארמה.
 
השבוע הראשון היה שלב ההתאקלמות: התרגלנו לקום כל בוקר ממש מוקדם, לישון עם אמריקאים בחדר, לנסוע באוטובוס שעות, לקרוא למדריך "מפקד", לדבר אנגלית ותמיד לדאוג לתיירים האלה, שכבר בסופ"ש הראשון הפכו להיות החברים הכי טובים שלך. זאת הופכת להיות החבורה החדשה שלך שאיתה אתה אוכל, ישן , מטייל, הולך לעשות פיפי, בוכה, צוחק ובעצם מבלה כל היום. טיילנו בכל רחבי הארץ וכל האטרקציות והטיולים היו מאורגנים בצורה מדהימה!
 
הדבר שהיה הכי קשה לרוב הישראלים להפנים זה שאנחנו כבר לא המדריכים- אין לנו הרבה דאגות על הראש כמו שיש למדריך. צאו מראש של מדריכים, אתם חניכים לכל דבר, חניכים שללא ספק תפקידם לשמש שוליה למפקד ודוגמא לשאר, אבל עדיין חניכים.
 
בשבוע השני יצאנו לגדנ"ע- מין הדמיה של טירונות בבסיס צבאי אמיתי. לא היה לנו מושג לאן אנחנו באים ולא הבנו בכלל לאיזה חור הביאו אותנו. ישנו שבוע באוהלי סיירים ושקי שינה ולבשנו מדי ב' בדיוק כמו חיליים בסדיר. פתאום המדריכים נהפכו לקשוחים, שמרו על "דיסטנס" ובכלל לא הבנו מה קורה. השבוע היה קשה, קשה מאוד. אבל איך אמרו חכמים ממני- מה שלא הורג, מחשל. במבט לאחור זה היה אחד השבועות הכיפיים בחיי ללא ספק. האמרי

פרסם כתבה »


חץ  תגובות הגולשים לכתבה זו פורסמו 3 תגובות | הוספת תגובה


1. אהובתיייייייי
נכתב על ידי יעל פורן משבט צור בתאריך 6/2/2010 בשעה 21:40
2. תוכנית נפלאה!!
נכתב על ידי עדו כהן משבט עמית בתאריך 6/2/2010 בשעה 22:39
3. חחח ואי ממש משעשע ...
נכתב על ידי אורטל אפל משבט לביא בתאריך 16/8/2010 בשעה 14:04